מסתבר שקבוצת
הכדורסל של אזור המפרץ (Golden State Warriors) חזקה בכדורסל והגיעה
אפילו לגמר של הNBA. אותי זה מן הסתם לא
מעניין כהוא זה, מה לי ולכדורסל? כלום. אבל נועם מחבב כדורסל ורצה ללכת לפאב ספורט מקומי- כלומר, להצטופף יחד עם עשרות סן פרנסיסקואים מיוזעים תוך צפייה
פעילה במשחק. לי זה ממש לא עושה את זה כאמור אבל מה לא עושים בשביל תחזוק הזוגיות. למזלי נועם נתקע במשרד וכך יצא שהגענו לפאב באיחור (אין מצב בעולם שהייתי שורדת
משחק שלם). כמובן שלא היו מקומות לשבת ונאלצנו להצטופף בעמידה עם יתר המקומיים.
הסן פרנסיסקואים חביבים ומנומסים אז לא נרשמו דחיפות או דריכות על כפות רגליים אך
כן נרשמו מספר טפיחות עדינות על הגב כשמישהי או מישהו ניסו לפלס לעצמם מעבר-כישראלית
כמובן שאין לי בעיה עם זה. לפעמים אפילו להיפך. ויתרנו על הניסיון להגיע למלצרית,
שכן שורות שורות של אמריקאים בחולצות של הwarriors חסמו את הדרך, היינו אמנם
קצת צמאים אבל לא התחשק לנו בירה עד כדי כך.
למרות
חוסר העניין הברור שלי בכדורסל רציתי שקליבלנד קאבלירס, הקבוצה של דיוויד בלאט
תנצח- גם כי הוא היה המאמן של הנבחרת ליום וחצי בערך, גם כי הוא היה המאמן של מכבי
ת"א (הקבוצה המשפחתית שלנו) ובעיקר כי יש לי חיבה בלתי מוסברת לקליבלנד העיר
מימי דרו קארי. הרצון שלי לא עזר וצפינו בכאב בקליבלנד מובסים ובבלאט קמל אט אט.
רציתי להעלות לעצמי את המורל אז התחלתי לשיר Cleveland Rocks
-השיר מהפתיח של המופע של דרו קארי (שאני יודעת בעל פה הודות לאובססיה
על הסדרה) – עוד שיר שבחיים לא הייתי חושבת שיזדמן לי לשיר אותו ולהתכוון אליו.
נועם כרגיל התפדח וטען שזה לא לעניין לעודד את קליבלנד בפאב בסן פרנסיסקו,
אני עמדתי על זכותי לחופש הביטוי- כאילו, אנחנו באמריקה.. זה בחוקה או משהו.
בכל מקרה, הגולדן סטייט ניצחו בסוף והסן פרנסיסקואים השתוללו משמחה ואפילו הצליחו להדביק אותנו קצת. אבל ממש קצת.
בכל מקרה, הגולדן סטייט ניצחו בסוף והסן פרנסיסקואים השתוללו משמחה ואפילו הצליחו להדביק אותנו קצת. אבל ממש קצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה